זו תופעה שלא תמיד קל לשים אליה לב, אבל דווקא ככל שהעולם מתקדם מהר יותר, ככל שהטכנולוגיה נכנסת לכל פינה בחיים, וככל שהקצב נעשה חד, מהיר ותובעני יותר, כך מתעורר אצל אנשים רצון לחזור למשהו מוכר, פשוט, עמוק ואמיתי יותר. נטייה כמעט טבעית, בטח אנושית, לרצות לחזור לשורשים.
אפשר לראות את זה כמעט בכל תחום. במסורת, למשל, רבים חוזרים למנהגים שפעם נראו להם מיושנים, אולי כאלה שהם אפילו התביישו בהם במשך מספר שנים. למשל שירים ישנים שהתנגנו בקלטות של סבא וסבתא. בטח ובטח למאכלים מפעם, או שפתאום עושים שימוש במילים וביטויים שקודם לכן כמעט נעלמו מהשפה היום-יומית. כך שמה שבעבר נתפס כמשהו ישן, פתאום מקבל ערך רגשי חדש, כי הוא מזכיר לאנשים מאיפה הם באו.
מכירים את המשפט שהאופנה תמיד חוזרת על עצמה? והנה פתאום מכנסיים רחבות, גזרות משנות השבעים, משקפי שמש בסגנון וינטג', נעלי סניקרס קלאסיות, צבעים, בדים והדפסים שנעלמו וחוזרים שוב למדפים. לפעמים זה נראה כמו טרנד, אבל מתחת לפני השטח יש כאן משהו עמוק יותר. רצון לקחת מהעבר משהו שהיה בו אופי, זהות ונוכחות, ולחבר אותו לחיים של היום.
גם בעולם התרבות זה בולט מאוד. סדרות, סרטים ומוזיקה חוזרים שוב ושוב לאסתטיקה של עשורים קודמים, כי יש בהם תחושה של בית, של זיכרון ושל שייכות. לא במפתיע, אותו דבר קורה גם בנדל"ן. ברחבי העולם אפשר לראות ערים ומיזמים שמנסים לא רק לבנות חדש, אלא גם להחזיר חיים למבנים, שכונות וסגנונות שנשכחו. בלונדון, למשל, אזורי תעשייה ישנים הפכו למתחמי מגורים, עבודה ובילוי עם אופי מקומי חזק. בניו יורק, מחסנים ישנים בסוהו ובברוקלין הפכו ללופטים מבוקשים, דווקא בזכות הקירות החשופים, התקרות הגבוהות והתחושה הלא מלוטשת. בפריז משמרים חזיתות היסטוריות ומשלבים מאחוריהן חללי מגורים מודרניים. בברלין, מבנים תעשייתיים ומתחמי רכבת ישנים קיבלו חיים חדשים בלי למחוק את העבר שלהם. גם בערים במזרח אירופה, כמו פראג, בודפשט וריגה, יש חזרה לבנייה קלאסית, לשימור מבנים ולשכונות עם רחובות אנושיים יותר. כמובן בישראל, שימור מבנים היסטוריים והפיכה שלהם למקומות שאפשר יהיה להסתובב בהם גם היום, זה לא דבר חדש.
אין פה משהו לא נכון או שלילי, והחזרה לשורשים היא לא בריחה מהקדמה, אלא ניסיון לאזן אותה. לקחת את הנוחות של ההווה, אבל לא לוותר על הזיכרון, החום והזהות שהעבר יודע להציע.
לכן גם בדובאי, העיר הכי מתפתחת ומודרנית בעולם, אנחנו לאט לאט רואים את אותה חזרה למסורת, מי שמובילה את זה בגאון היא חברת Sharafi Development.
ההיגיון שעומד מאחורי הבחירה, או יותר נכון הבידול, הוא החיבור הסופר מעניין שהחברה עושה עם הבנייה הערבית המסורתית. מדוע? כי מאז ומתמיד היה מדובר בסגנון בנייה שמבין את האקלים. לכן החצרות הפנימיות, החללים המוצלים, הקירות העבים שמבודדים מהחום, הפתחים שמכוונים לזרימת אוויר טבעית, כל אלה היו פתרונות חכמים לחיים במזרח התיכון.
אבל בחברת שראפי לא רק החלו לבנות על פי המסורת הערבית, אלא הם החלו לשלב בין מורשת ערבית עמוקה לבין עיצוב איטלקי עכשווי. לא מדובר באיזה טאץ' שמוסיפים בסוף תהליך התכנון כדי לעשות לפרויקט קצת חן אירופאי, אלא זו פילוסופיית פיתוח שלמה, שמתחילה כבר בשלב הסקיצה הראשונית ומלווה את הפרויקט עד לפרט הקטן ביותר בלובי.
בעוד שלבנייה ערבית מסורתית יש את המאפיינים הברורים שלה, האסכולה האיטלקית, ובמיוחד זו של צפון איטליה, הביאה לעולם את עקרון הפרופורציה. מה הכוונה? את ההבנה שיופי לא נמצא בקישוט, אלא ביחס בין הדברים. בגובה התקרה ביחס לרוחב החדר, באור שנכנס מהחלון ביחס לחלל שהוא ממלא, בחומר שנפגש עם חומר אחר ויוצר תחושה של שלמות.
לכן מה שבSharafi עשו זה לקחת את שני העולמות האלה ופשוט חיברו ביניהם. כך שבפרויקטים שלהם אפשר לראות מרפסות עמוקות שמספקות צל בסגנון חצרות ערביות מסורתיות, אבל בקווים נקיים שמזכירים יותר וילה על אגם קומו. אפשר לראות שימוש בחומרים טבעיים כמו אבן ועץ, אבל בעיבוד שמרגיש מילאנזי יותר מאשר מקומי. ואפשר לראות חללים פנימיים שבהם כל פרט נמדד, כל פינה מחושבת, כל מעבר בין חדר לחדר נראה כאילו מישהו השקיע בו מחשבה, כי באמת השקיעו.
זה גם אומר משהו על האנשים שעומדים מאחורי החברה. כי כדי לעשות את החיבור הזה באמת, ולא רק להדביק שם איטלקי על פרויקט סטנדרטי, צריך להבין את שני הצדדים. צריך להכיר את המורשת המקומית מבפנים, אבל גם לחקור ולהפנים את התרבות העיצובית האיטלקית.
אז היכן הבידול הזה החל? ובכן, לא בנדל"ן ובטח שלא בעיצוב איטלקי.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת, המייסד של Sharafi פתח עסק למוצרי מזון.
עם השנים המסחר הזה התרחב למכונות, לרכב ולתעשייה, ורק מאוחר יותר גם לבנייה ונדל"ן, כאשר נקודת המפנה הגיעה ב-1970. באותה שנה נבנה הפרויקט הראשון שלה, Canon Building, שהוקם בלב הלב של דובאי ההיסטורית, על גדת ה-Dubai Creek. Sharafi בחרה למקם את הבניין הראשון שלה במקום הסמלי ביותר שאפשר היה לבחור, לכן אותו בניין עומד שם עד היום.
בשנים שלאחר מכן, הקבוצה המשיכה להתפתח לכיוונים נוספים. בשנת 2006 היא פתחה את בית המלון הראשון שלה ב-Bur Dubai, ולאחר מכן היא הקימה את זרוע הקבלנות וההנדסה, מהלך שמאפשר לה לשלוט באופן מלא על כל שלבי הפיתוח, מהסקיצה הראשונה ועד למסירת המפתח. כיום Sharafi מובלת על ידי עבדאללה שראפי, ראש קבוצת שראפי, ועבדאללה אל בסטאקי, שעומד בראש זרוע הפיתוח, Sharafi Development.
קל לדבר על שילוב בין מסורת ערבית לעיצוב איטלקי. הרבה יותר קשה לעשות את זה כך שזה ירגיש אמיתי, אבל ב-Sharafi הצליחו לעשות את זה דווקא בגלל שהם לא מתייחסים לעיצוב כשכבה חיצונית, אלא כתשתית.
זה מתחיל כבר בבחירת המיקום. החברה לא בונה רק במקום שבו זה משתלם כלכלית, אלא במקומות שיש להם נרטיב. אזורי החוף, האיים החדשים, מקומות שיש בהם קשר למים, לאוויר, לתחושה הטבעית של המקום. בכל זאת בנייה ערבית מסורתית תמיד הבינה את הקשר בין המבנה לסביבה, ושראפי ממשיכה את הקו הזה גם היום.
הצד האיטלקי של המשוואה הזו מתורגם בשטח עם אנשי מקצוע שמביאים את התרבות העיצובית הזו לתוך הפרויקט. זו אחת הסיבות שהפרויקטים של שראפי לוקחים יותר זמן ועולים יותר, אבל זו גם הסיבה שהם נראים אחרת. אפשר להתרשם מהמלצות של רוכשים קודמים שחוו את ההבדל הזה במו עיניהם.
ויש את הפרט הקטן שהרבה אנשים לא חושבים עליו, אבל הוא חלק מהבידול. שראפי לא רק בונה את הפרויקטים שלה, היא מנהלת אותם לטווח ארוך. לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר ולקבל ייעוץ אישי.
אם יש פרויקט שמסמן את הפרק הנוכחי בסיפור של החברה, הוא ללא ספק יהיה Marea Residences, פרויקט הושק בנובמבר 2025 על Dubai Islands. מדובר בבניין בן 12 קומות עם 68 דירות ופנטהאוזים בלבד, והוא ממוקם בצורה מושלמת אל מול קו החוף והנוף של הים הפתוח. כל יחידה בפרויקט כוללת ג'קוזי פרטי, מרפסת רחבה, וגישה ישירה לאזורים ציבוריים שכוללים בריכה, ספא וחדר כושר.
אולם מה שמיוחד ב-Marea הוא לא רק המיקום או המפרט, אלא שזה הפרויקט הראשון שמייצג בצורה הברורה ביותר את הפילוסופיה החדשה של החברה שמשלב בין העבר לקדמה. בין התרבות הערבית הישנה והמפוארת, עם הקלאס האיטלקי שנשאר לתמיד.
2.8MB
